ב 16/11/2013 שולמית הרטל, נפטרה. פסקו שנים רבות של יצירה והגשמה, כפסלת יוצרת ומורה למאות תלמידים ברחבי העולם. פחות מחודש קודם השיקה את הספר החמישי שלה - הרומן הראשון  "תרנגולת עיוורת".

לפסל זה קל , בעזרת רשת ברזל.

לפסל זה צורך טבעי וכל אדם מסוגל לפסל.
אנשים רבים נרתעים מלפסל ומאמינים, שלפסל יותר קשה מאשר לצייר. למעשה, ההפך הוא הנכון, לפסל קל יותר.
פיסול הוא יצירת אמנות בתלת ממד תוך הסתכלות בעולם תלת ממדי, אפשר להגדיר זאת כ"העתקה".
לעומת זאת ציור הוא צורת ביטוי דו ממדית תוך הסתכלות בעולם תלת ממדי.
כדי ליצור אשליה של תלת ממד, צריך הצייר לעשות במוחו פעולה לא פשוטה: תרגום של עולם תלת ממדי וצמצומו, בצורה משכנעת, לדו ממד - לתמונה.
האם באמת לתרגם "קשה" יותר מלהעתיק? נניח שנדרשתם להעתיק סינית, וחייכם תלויים בכך, אתם תצליחו להעתיק סינית!
לעומת זאת אם ידרשו מכם לתרגם סינית אתם בבעיה. מכאן ברור: לתרגם יותר "קשה " מאשר להעתיק. פיסול פחות בעייתי מציור. עובדה היא שאנשים חוששים מהמאמץ הפיזי הכרוך בפיסול לדעתם. כשרון פיסול מורכב מיצירתיות פלוס יכולת עיצוב. כשרון פיסול אינו כולל כוח פיסי. הקושי לא שייך למהות היצירה ואין מקבלים נקודות זכות בגינו. בשטתי מפסלים עם רשת ללא הקושי הטכני המוכר משיטות פיסול אחרות. לכן כל אחד מסוגל לפסל ומי שאינו מפסל כנראה, לא מעונין, או שפשוט לא מצא את הטכניקה שמתאימה לו.

פיסול ברשת זה הדרך הקצרה ביותר להגשמת רעיון בתלת מימד .

ההקדמה לספר הצילומים שלי

הקדמה

האדם מפסל מאז ירד מהעצים והחל להלך על שתיים. חפירות ארכיאלוגיות מגלות פסלים בכל מקום בעולם בו חיו בני אדם. ביטויי אמנות הם סימן להיוצרות חיי רוח, ונחפשו כאלה כבר בתקופת האבן (המאוחרת).

בצד ציורי המערות נתגלו גם פסלונים של דמויות אדם וחיות מאבן, משן ועצם ודמויות המגולפות כידיות של כלים. רבים מהם עוצבו מתוך דחף אסטטי טהור, אבל האם זה כל הסיפור? כדי שידית תהיה שימושית אין צורך לעצבה בצורת דמות. ההוכחות המוקדמות ביותר שנמצאו והמתעדות את "האדם המפסל", הן מלפני כ- 40 - 35 אלף שנה. להשוואה, בחקלאות  עוסק האדם פחות מ - 7000 שנה.

לפסל פירושו ליצור עצמים נפחיים מחומרים ארציים. בעולם תלת ממדי אך טבעי הוא שהאדם יבקש להתבטא בשלושה ממדים. לאדם היוצר הפיסול הוא צורך אנושי, חיוני ועמוק, אשר בא להודיע על קיומו. באמצעות היצירה מברר האדם לעצמו את יחסו לחיים בכלל, ולמהלך חייו בפרט. הצורך בביטוי פעיל הוא הצורך לקחת חלק בחיים. האדם יכול "ליצור את עצמו", כדבריו של הפסיכולוג יגאל ורדי*, ולמצות את "החופש לרצות, לבחור, לממש". אדם בעל מצוקה נפשית ממש קשה (וכאלה פגשתי לא מעט), יכול לבחור בכמה מסלולים אפשריים:

1. ללקות בהפרעה נפשית
2. להכנס לדכאון
3. לחלות, כלמור לבחור במסלול פסיכו סומטי סמוי ע"י הפניית אנרגיות נפשיות של מצוקה לפגיעה באיבר מטרה חלש הסופג את המחלה
4. הוא יכול לכלות את עצמו בעישון, סביאה, צום, או כל התמכרות אחרת
5. הוא יכול לפרוק את מצוקתו וכעסו בצורה קרימינלית
6. הוא יכול לבצע התאבדות
7. החדשות הטובות הן שהוא יכול לבצע פעולות היפוך ולהפוך את מצוקותיו ליצירה.

היצירה היא הדרך הבריאה,האפקטיבית והחוקית לאיוורור מרתפי הנפש, ואנחנו, שאדונים לגורלינו, יכולים לבחור את דרכינו להגשמה עצמית בדרך היצירה.

נכון להיום אני כמעט לא יוצרת. לא מדויק! הכון להיום אני כמעט לא יוצרת פסלים. האם משום שסיימתי לאוורר את המרתפים.

נכון להיום אני מלמדת פיסול, מדריכה אנשים ליצור עצמים תלת ממדיים ב"שיטת הרטל". בפיסקה הקודמת מוגדר הפיסול כביטוי ל"צורך לקחת חלק בחיים". אולי שאת דרכי לקחת חלק בחיים של רבים?

אפריל 2009

    שולמית הרטל

* מתוך ספר של יגאל ורדי "מימזיס" הפסיכולוגיה של הציור המודרני